קיץ 2024 היה מיוחד מאוד עבורי. בדיוק סיימתי את לימודיי בתיכון והמשכתי מיד בנגינה בפסנתר. שמחתי שסוף סוף אני יכול להתאמן כמה שאני רוצה, דבר שלעתים קרובות היה קשה בזמן הלימודים. הפסטיבל הראשון של הקיץ היה Perugia Music Festival. נבחרתי להופיע ב־Young Star Concert וניגנתי בשתי כיתות אמן, עם אילנה ורד ועם הונג־קואן צ׳ן. בנוסף היו לי שיעורים מעניינים רבים, למשל עם מתאו קרדלי ואירינה צ׳יסטיאקובה. למדתי באותו שבוע כמות עצומה, ובייחוד כיצד להתמודד עם עצבנות. לפני כל הופעה היא ליוותה אותי כמו כותונת משוגעים. בשל כך, חלק מההופעות בפרוג׳ה הצליחו פחות מאחרות. עד סוף הפסטיבל הצלחתי לרכוש שיטות להתמודדות עם פחד במה, שהלוואי שהכרתי כבר בתחילתו. הן היו עוזרות במיוחד בכיתת האמן של הונג־קואן צ׳ן, שבה ההתרגשות הפכה את ביצוע הסונטה מס׳ 31 אופוס 110 של בטהובן לתוצאה לא כל כך נעימה, חה־חה. חברי הטוב, הפסנתרן סוליימן היומן, צילם אותי בתמונה הזו לאחר כיתת האמן:
רגע השיא של Perugia Music Festival היה ללא ספק ההופעה עם התזמורת. עם המנצח הנהדר איתן גלוברזון ועם Perugia Festival Orchestra ביצעתי את הקונצ׳רטו לפסנתר בלה מינור אופוס 54 של שומאן. החזרה הגנרלית הראשונה לא עלתה יפה כלל. זו הייתה הפעם הראשונה שניגנתי עם תזמורת והייתי נרגש מאוד. פתאום כבר לא הייתי לבד על הבמה: הייתי צריך להקשיב לתזמורת ולעקוב אחר המנצח. בעזרתם של מר גלוברזון ושל מורי יוסי רשף תיקנו כמה טעויות לאחר החזרה, ובתחילת הקונצרט בערב הרגשתי בטוח הרבה יותר. הקונצרט עבר לא רע, מלבד כמה תיבות בקדנצה, אבל על זה מוטב שלא נדבר. בסך הכול, הופעת הבכורה שלי עם תזמורת הייתה חוויה נהדרת, ויש לי זיכרונות חמים מ־Perugia Music Festival.